My Days as a Writer

I have been going to ulpan to improve my Hebrew for 2 nights a week since September. Some days we read interesting articles, discuss exciting topics and have capturing conversations. Other days, are less exhilarating. The hardest part about going to ulpan is the timing. Not only is it the evenings, but the second day is Thursday evening, which is the beginning of the weekend. It’s like having school on Friday night in the States. Thankfully, on Thursdays we read and write (as opposed to the grammar and Bible lesson we have on Tuesday) and I find that interesting enough to show up every week.

Writing in a foreign language is one of the hardest ways of expressing oneself, but at the same time it can be among the most rewarding. After almost a year of ulpan I have disciplined myself to write more than 3 lines and I am sometimes pleasantly surprised with the outcome.

Below is a poem by someone who I believe is one of Israel’s greatest poets- Yehuda Amichai. It is a poem about perspective on life in Israel as a tourist and as a resident. Following is my response. I will not translate Amichai’s poem, as it would not do it justice, but for those of you who do read Hebrew, I encourage you to read it. You can find the translation of my mini essay below. While it may lose a little in the translation, you will get the main idea.

Tomorrow marks my 11th month anniversary in Israel. Sometimes I still find it hard to believe that I actually live here, but it is poems like this one that make me realize it is true.

תיירים- י. עמיחי

בקורי אבלים הם עורכים אצלנו,
יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי
וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל
ובקבר הרצל ובגבעת התחמשת,
בוכים על יפי גבירת נערינו
וחושקים בקשיחות נערותינו
חתולים את תחתוניהם
ליבוש מהיר
באמבטיה כחלה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד,
את שני הסלים הכבדים שמתי לידי.
עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון.
"אתם רואים את האיש הזה עם הסלים?
קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו".
אבל הוא זז, הוא זז!
אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם - אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?
לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.


אני מבינה את שירו של עמיחי ומזדהה איתו כי הייתי בשני הצדדים לש השיר. כשהייתי ילדה ביקרתי לא מעט בישראל. אני זוכרת טיולים בעיר העתיקה, סיורים ותצפית על הר הצופים. הייתי אחת מהבנות שהסתובבו כל פעם שחייל עבר בדרכי וגם אם לא תליתי את התחתונים שלי באמבטיה, היו שם לפחות בג-ים או שניים. בזמנו, לא שאלתי את עצמי איך אנשים ראו אותי כי הייתי עסוקה מדי, הבטתי בהם ובכל ההיסטוריה מסביבי. עכשיו, בתור תושבת ישראל אני זו שצריכה לדאוג לאוכל במקרר ובגדים בארון, כמו האיש הזה עם הסלים הכבדים. כל ששי אני עוברת בין התיירים בשוק הכרמל, מנסה לקנות את המוצרים שאני צריכה לשבוע הבא. האם התיירים מבחינים בי? לא נראה לי, אבל לא חשוב, כל עוד רואים שישראל היא לא רק ארץ של דת והיסטוריה, אלא גם של עגבניות ותפוחים ואנשים שקונים אותם.

I understand Yehuda’s Amichai’s poem and identify with him because I have been on both sides of the poem. When I was a little girl, I visited Israel often. I remember walking through the old city, touring around and looking out over Jerusalem from Mount Scopus. I was one of those girls who turned around every time a soldier walked by, and even though I never hung my underwear to dry in the bathroom, I am sure there was at least a bathing suit or two there. During that time I never thought about how people saw me because I was too busy looking at all of the history around me.

Now, as an Israeli resident, I am the one who has to worry about having food in the fridge and clothes in the closet, just like the man with the heavy bags (in the poem). Every Friday I pass between tourists in the Carmel Market, trying to buy the items I need for the coming week. Are these tourists looking at me? I don’t think so, but it really doesn’t matter; as long as they see Israel not only as a country of religion and history, but also one that has tomatoes and apples and the people who buy them.